כל מי שניסה אי פעם לרדת במשקל באמצעות דיאטות שונות מכיר את אפקט היו-יו. הדיאטה או שאינה עוזרת כלל, או שמיד לאחר הירידה במשקל מגיע ההתפרצות החוזרת והמשקל שב לעלות. כאילו הגוף נבהל מהמשטר התזונתי החדש והחליט לאחוז במשקל למרות מה שניסינו להשיג.

זה נקרא הסתגלות מטבולית, או תרמוגנזה אדפטיבית, ומהותה של התופעה היא שקצב חילוף החומרים יורד בעוצמה גדולה יותר מהירידה במשקל עצמה. למעשה, חילוף החומרים נכנס למצב של הקפאה.

ההמחשה המפורסמת ביותר לכך היא המחקר על משתתפי תוכנית הטלוויזיה האמריקאית The Biggest Loser. שש שנים לאחר הירידה הדרמטית במשקל, חילוף החומרים שלהם נותר מדוכא, וצריכת האנרגיה הייתה נמוכה משמעותית ממה שניתן היה לחזות לפי הרכב גופם. ההסתגלות לא הרפתה אחרי שנה או שנתיים, היא נמשכה שנים.

במקביל מתרחשת התקפה הורמונלית. לפטין, ההורמון שמייצר רקמת השומן ושמשדר למוח את תחושת השובע, יורד. גרלין, הורמון הרעב, עולה. הורמוני השובע יורדים, בראשם GLP-1 הידוע, וגם PYY וכולציסטוקינין. מה שמתקבל הוא מה שבספרות המקצועית מכונה ״פער האנרגיה״: הגוף בה בעת רוצה לאכול יותר ולשרוף פחות. בזמן שנדמה לך שאת נלחמת ״בצלחת״, בפועל מתנהלת מלחמה במערכת האנדוקרינית שמגנה על מה שהתרגלה לראות כנורמה שלך.

המשפט ״פשוט תאכלי פחות ותזוזי יותר״ נכון כמובן באופן כללי, במיוחד עבור צעירים בריאים, אך עבורנו, אלה שעמלו שנים על המשקל שלהם, הוא חסר תועלת לחלוטין. זה כמו לייעץ למישהו לחצות נהר בשחייה תוך התעלמות מהזרם.

ניתוחהאם ניתוח בריאטרי הוא הפתרון המושלם?

במשך זמן רב סברו שהבריאטריה פועלת באופן מכני: מקטינים את הקיבה, נכנס פחות אוכל, האדם יורד במשקל. פשוט וברור. וכמו לרוב במקרים של הסברים פשוטים, ברובו שגוי. אילו זה היה כה פשוט, ניסיון לעמוד על ״דיאטה בריאטרית״ של 150–200 מ״ל לארוחה היה עובד בדיוק כמו הניתוח עצמו. הוא לא עובד.

חצי מאה לאחר הניתוחים הראשונים מסוג זה הוברר שהשחקן המרכזי הוא השינוי בהורמוני המעי, ולא ההגבלה הפיזית של הנפח. לאחר ניתוח מעקף קיבה (gastric bypass) או כריתת שרוול (sleeve), הפרשת הורמוני המעי משתנה באופן דרמטי. המזון מגיע מהר יותר אל החלקים התחתונים של המעי, שם מופעלים תאים מיוחדים, וההפרשה לאחר הארוחה של GLP-1 ו-PYY עולה בחדות. אלו הם בדיוק הורמוני השובע שרמתם נמוכה אצל אנשים עם השמנה ושבים ועולים לאחר הניתוח.

במילים אחרות, הקיבה והמעי הדק אינם רק צינור מעבר למזון. אלה איברים אנדוקריניים רבי-עוצמה, והניתוח מכוונן מחדש את האותות שהם משדרים.

ההוכחה לכך שאין מדובר רק במנגנון מכני אלגנטית במיוחד: שיפור בחילוף החומרים של הפחמימות, עלייה ברגישות לאינסולין ואף הפסקה של חלק מתרופות הסוכרת מתרחשים לעיתים קרובות עוד לפני ירידה משמעותית במשקל. אילו הכול היה תלוי בגודל הקיבה, דבר כזה לא היה אפשרי. ההשפעה היא מטבולית ולא רק רסטריקטיבית, ולכן מכנים היום את הניתוחים הללו ניתוחים מטבוליים.

גודל ההשפעה רציני. בריאטריה מובילה לירידה ממוצעת של 15–30 אחוזים ממשקל הגוף ההתחלתי, בהתאם לסוג הניתוח. במחקר השוודי Swedish Obese Subjects, מחקר פרוספקטיבי מבוקר ארוך טווח, ההפוגה מסוכרת שנתיים לאחר הניתוח הגיעה ל-72 אחוזים לעומת 16 אחוזים בלבד בקבוצת הביקורת שטופלה באופן שמרני.

אלא שלמרבה הצער, גם הטיפול הכירורגי אינו פתרון מושלם להשמנה.

באותו מחקר שוודי, לאחר חמש-עשרה שנים ההפוגה מסוכרת ירדה מ-72 לכ-30 אחוזים. כלומר, חלק ניכר מהמטופלים שב לחלות במחלה. עלייה חוזרת במשקל וירידה לא מספקת במשקל הן בעיות ידועות ונפוצות לאחר הניתוח.

אחד המנגנונים שמסבירים את העלייה החוזרת במשקל הוא הירידה ההדרגתית של אותה הפרשת GLP-1 לאחר ארוחה עם הזמן. הכיוונון ההורמונלי החדש מתחיל להתפוגג חלקית.

הבעיה המרכזית היא זו: הניתוח משנה את האנטומיה והפיזיולוגיה, אך ההתנהגות, אורח החיים, מערכת היחסים עם האוכל והמתח נותרים כפי שהיו. ולכן חילוף החומרים נסחף אט-אט בחזרה.

היפנוזהניתוח ללא אזמל. הפלא של היפנו-בריאטריה

אם הסיפור אינו טמון בקיבה עצמה אלא באותות שהיא שולחת למוח, עולה שאלה הגיונית: האם אפשר לשנות את האותות הללו בלי לחתוך?

וכאן נכנסת לתמונה ההיפנו-בריאטריה, או טבעת הקיבה הווירטואלית. זוהי שיטה של היפנוזה קלינית שבה נוצרת אצל המוח חוויה משכנעת כאילו אכן בוצע ניתוח להשתלת טבעת קיבה. המטופל יוצא מהפגישה עם תחושה שהקיבה הפכה קטנה יותר, ומתחיל להרגיש שובע מנפחי מזון קטנים. המעניין הוא שהמטופל מבין היטב שלא בוצע שום ניתוח. אך התת-מודע יצור מילולי להחריד. אמרת לו ״הקיבה קטנה״, אז הקיבה קטנה, וזהו.

פעם, כשקראתי מאמר על שיעור הצלחה של 95 אחוזים בשיטה ההיפנו-בריאטרית, מיהרתי להירשם לקורסים וללמוד את הפרוטוקול.

מנקודת מבטה של רפואה מבוססת ראיות: המספר 95 אחוזים, שמשוכפל באלפי אתרים, אינו תוצאת מחקר מבוקר. אלו תצפיות פרטיות של המפתחת על הלקוחות שלה, ללא קבוצת ביקורת וללא פרסום בכתב עת מקצועי שעבר ביקורת עמיתים. אני, אגב, מאמינה לה. אך עובדה היא שהמחקר המבוקר האקראי האמיתי היחיד על טבעת הקיבה הווירטואלית השווה אותה להיפנו-תרפיית רגיעה רגילה ולא מצא הבדל מובהק בירידה במשקל בין השתיים. גוף ההנחיות הקליניות הבריטי NICE אינו ממליץ על היפנוזה כשיטת טיפול עצמאית בהשמנה.

ואף על פי כן, אני טוענת שטיפול בהשמנה באמצעות היפנוזה עובד. ויש לכך בסיס מחקרי אמיתי. ההיפנוזה מפגינה את עוצמתה בעבודה עם הפסיכולוגיה של האכילה: עם אכילה רגשית, עם תגובות אוטומטיות ללחץ, עם היחס לאוכל, עם המוטיבציה. והיא פועלת במדויק כחלק מטיפול התנהגותי, מעצימה אותו, ולא כ״צמצום קסום של הקיבה״.

הסתכלו בתשומת לב במה שמתרחש. גם הבריאטריה הכירורגית וגם ההיפנו-בריאטריה לוקות באותו ליקוי. שתיהן משנות את כמות המזון הנאכלת. אף אחת מהן, בפני עצמה, אינה משנה הרגלים, את היחס לאוכל, את איכות התזונה, את אורח החיים. הניתוח מעצב מחדש את האנטומיה. ההיפנוזה מעצבת מחדש את תחושת השובע. ואדם שנהג לאכול בערבים מתוך חרדה, ימשיך לרצות לאכול בערבים מתוך חרדה. הזריקה האופנתית של GLP-1 היא אותו סיפור בדיוק: כלי נפלא, אך הוא משנה היבט אחד בלבד, את הביוכימי. הפסיקו את הזריקה, והתיאבון יחזור.

אף כלי בודד אינו פותר את בעיית ההשמנה, כי השמנה אינה בעיה של היבט אחד.

המודלחמשת היבטי הבריאות, או מדוע שרפרף אינו עומד על רגל אחת

לאורך שנים של עבודה עם כאב כרוני והפרעות מטבוליות הגעתי למודל פשוט. להשמנה, כמו לרוב הבעיות הבריאותיות החמורות, יש חמש משענות.

תוצאה ארוכת טווח ובת-קיימא מגיעה רק מעבודה על כל חמשת ההיבטים בו-זמנית. כי המשקל נשען על כל חמש המשענות יחד, וכל משענת מוזנחת תפיל במוקדם או במאוחר את כל היתר.