כאב כרוני ניתן לריפוי

❗ המילה “כאב” נושאת מלידה קונוטציה שלילית. וזה ממש לא הוגן.

✅ כאב חד — הוא ידיד ויועץ שלנו. הוא מאותת לנו שהאיבר נפגע, ושאסור לדרוך עליו. הוא גורם לנו לשלוף את היד מהאש. מלמד אותנו שאהבה לאוכל חריף מדי מזיקה לקיבה, ואכילה שומנית — לכיס המרה. ובמצב תקין, ברגע שהסכנה שהכאב מגונן מפניה חלפה, הכאב צריך להיפסק. השבר החלם, הכוויה חלפה, הדיאטה שוקמה — והכאב נעלם.

אבל, לצערי, לעיתים קרובות זה לא כך. הסיבה הפיזית לכאב כבר איננה קיימת, והכאב ממשיך לענות. גם במקרה של נזק אנטומי או פיזיולוגי, למשל נזק עצבי בניורופתיה, דחיסת עצבים בפריצת דיסק, קרע ברצועה וכדומה, הכאב הכרוני תמיד מוגזם בהרבה ביחס לחומרת הנזק.

במצב כזה מדברים על מעבר מכאב חד למצב כרוני. וזה כבר מצב שונה לחלוטין.

כאב כרוני אינו משרת תפקוד הגנתי. הוא מפסיק לעזור לנו והופך לבעיה בפני עצמה. כלומר, המחלה — איננה נוירופתיה, לא פיברומיאלגיה, לא ארתריטיס, לא פריצת דיסק, לא מיגרנה ולא קיבה רגיזה. כל המצבים הפתולוגיים האלה יכולים להיות ללא תסמינים כלל או לגרום לאי נוחות קלה, שתואמת חיים ניתן לנהל אותה באמצעות אסטרטגיות מסוימות ושינויים קטנים באורח החיים.

המחלה — היא הכאב. הוא הופך למצב עצמאי, לא רק לתסמין.

וכמו כל מחלה כרונית, למצב הזה יש היבטים רבים:
— פסיכולוגי
— חברתי
— רפואי

הדרך היחידה לרפא מחלה זו (אני מזכירה, הכוונה למחלה בשם כאב, במדויק תסמונת הכאב הכרוני, ולא למצבים הפתולוגיים שמהווים את הבסיס שלה) היא גישה מקיפה לכל ההיבטים הללו יחד.

אני, לצורך נוחות וסכמה, מתקרבת לכל בעיית בריאות מארבעה כיוונים:

1. פסיכוסמטיקה. במקרים של כאב כרוני ידוע שאחת הסיבות המרכזיות לתסמונת הכאב הכרוני מסוג ראשון (ללא סיבה אנטומית) ושני (עם סיבה אנטומית/פיזיולוגית) היא סטרס כרוני, חרדה, דיכאון. אך הפסיכוסמטיקה לא רוצה רק להיות סיבה. היא רוצה לשלוט בכל ונעשית גם תוצאה של הכאב. כי בלתי אפשרי לא להרגיש סטרס וחרדה כאשר חווים כאב מתמיד, לעיתים בלתי נסבל.

2. ביומכאניקה. הכאב החד גורם לאדם לשנות את הרגלי התנועה שלו. כשפגענו ביד, אנחנו מתרגלים להשתמש רק ביד הבריאה, כשכואבת הרגל — צולעים, כשכואב הגב — מגבילים תנועה. גם בהיעדר כאב פיזי, סטרס גורם לכיווצי גוף, הזזת כתפיים. במצב רוח מדוכא, מורידים מבט, כתפיים נשמטות. וכמו עם הכאב הפיזי, התנועה מצטמצמת. חלק מהשרירים נחלשים, אחרים עובדים באופן לא פיזיולוגי. זה מוביל לכיווצים שריריים שמחמירים את הכאב ומקשים על שינוי הרגלי התנועה הלא בריאים.

3. ביוכימיה. כולנו זוכרים רק היבט ביוכימי אחד לגבי הכאב: “קחי כדור — יהיה טוב”. אבל ההיבט הביוכימי של הכאב והטיפול בו הוא הרבה יותר מורכב. הכאב הוא תוצאה של שינויים באיזון נוירומדיאטורים, דלקת, סטרס חמצוני. וכמו בפסיכוסמטיקה ובביומכאניקה, יש כאן מעגל סגור. השינויים הביוכימיים מפעילים את הכאב, שמביא לתהליכים ביוכימיים המחזקים את הכאב.

4. גורמי התנהגות ואורח חיים. נטייה לתפקיד הקורבן, אפטיות, פסיכולוגיית ההימנעות, יתר-אחריות, חוסר יכולת להאציל סמכויות, פרפקציוניזם… דרכים שונות להתייחס לעולם שיכולות ליצור אורח חיים שהוא קרקע פורייה לכאב כרוני. סבל פיזי מתמשך גורם לשינוי הרגלים ואורח חיים — פחות תנועה, ויתור על תחביבים, פרישה מעבודה אהובה. כאב כרוני תמיד קשור קשר סיבתי להפרעות שינה.

לכן, רואים שאם לא לגשת להבנה ולחיפוש ריפוי של הכאב הכרוני מכל ארבעת אלו — התוצאה לא תגיע.

אדם עם רצון כן לרפא:
— יישאר בחיפוש אחר נזק פיזי ש”מספיק לתקן אותו כדי להיפטר מהכאב”
— יפחד לתנועה
— ישתה כדורים שעוזרים מעט, אך גורמים להסתמכות ולתופעות לוואי מסוכנות
— ימשיך באורח חיים שמוביל להכרה של הכאב
— ולבסוף יהפוך לנכה בלתי ניתן לריפוי.

לעומת זאת ניתן או להיפטר מהכאב לחלוטין או לשלוט בו ולהוריד אותו לרמה של “תחושה שגרתית, ללא אי נוחות משמעותית”. לשם כך יש צורך ב:
— להעמיק וללמוד את ההיבטים של התפתחות הכאב וקיומו
— לקחת אחריות על הריפוי
— למצוא מוטיבציה דומיננטית
— להתאמן מדי יום, לפחות שעה, בתרגילים מיוחדים
— להפוך את השגרה היומית לתהליך טיפולי
— לשנות תזונה
— לקחת תוספי תזונה מיוחדים
— לשנות את הגישה לחיים ולעצמי
— לשנות הרגלים

קשה? כן. אני שומעת במרפאה התנגדויות כאלה:

אני לא מוכנה לגישה כזו, אני פשוט רוצה שלא יהיה לי כאב. — לא, זה לא עובד כך.

אני לא יכולה להקדיש את כל חיי לטיפול. יש לי המון דברים אחרים. — אבל עכשיו את מקדישה את כל חייך לכאב.

אני לא אצליח, אשכח, אוותר בדרך. — נכון מאוד. צריך לשמור על המוטיבציה. זה קשה, אבל יש שיטות.

ומה אם זה לא יעזור? — זה אפשרי. אבל כרגע התחזית שלך הייתה: כאב היה, כאב יש, וכאב יהיה. אני מציעה לנסות לשנות את התסריט. אם לא יעזור — תחזרי למה שמוכר לך. לא יהיה גרוע יותר. אבל אני מאמינה (ובהבנת העם היהודי “מאמינה” = יודעת) שזה יעזור.

מה לא עובד עם כאב כרוני:
— להסביר את הכאב בגורמים פיזיים ולהמשיך ברצף בדיקות וטיפול רק בגוף
— להסביר את הכאב בגורמים נפשיים ולומר “הכל בראש”
— לסבול ולהיאחז בכוח רצון
— לחפש “כדור פלא”