(WolFre) כולנו קצת וולפרי

אני זאב. הזאב, כידוע, חי על רגליו. חייו של זאב מבוגר, אב לתולדה, אינם ילדות חסרת דאגות עם קפיצות בשלוליות ומשחקי תפוסי עם קרן שמש.

היום מה שמעניין אותי הם ארנבות חיות — ועדיף שיהיו שמנות. אני בעל ואב, ראש המשפחה. תפקידי הוא לצוד את אותם יצורים חמודים ולהביא אותם לאשתי ולילדיי בלוגמה. כן, כן — מאוד דומה לאדם. רק שאתם הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף ולקנות אוכל, ואני רץ כל היום ביער כדי לצוד אותו ולהביא הביתה.

רץ… מילה זו מזמן מסבה לי כאב ואכזבה. כי לגביי, היום אפשר לומר רק כך: “רצתי”. רצתי עד שאירע מה שאירע.

אני זוכר בבהירות מוחלטת, כאילו עכשיו, את אותו בוקר. הכול היה כרגיל. קמתי מוקדם, עזרתי לאשתי להעיר את הגורים. בזמן שהזאבה הנאמנה שלי האכילה אותם ארוחת בוקר, בדקתי את התיקים, שאגתי “מהר, אחרת נאחר לבית הספר”, אספתי את כל ששת הגורים ויצאתי לעבר לב היער — שם, ליד האלון הגדול, אאקלה הזקן מכנס כל בוקר את הגורים ומלמד אותם כל מה שזאב צריך לדעת.

החלפתי ברכות שגרתיות עם המורה הזקן והתחלתי את יומי הרגיל — ציד, חיפוש מזון.

את היער הזה אני מכיר כמו חמש אצבעותיי, ולא ציפיתי ממנו לשום הפתעות. זאת הייתה טעותי. אסור להיות כל כך בטוח בעצמו. היה צריך להסתכל היטב לאן אני דורך. כי אויבי — הציד האנושי — ערמומי וחכם. הוא הניח מלכודת בדיוק במקום שבו לא ציפיתי למצוא אחת.

את הכאב לא הרגשתי מיד. תחילה נשטפתי בגל חם, ומסיבה כלשהי אחז בי פחד ועצב, כאילו האור בעולם כבה. ורק שנייה-שתיים לאחר מכן הרגשתי פיצוץ של כאב בלתי נסבל ברגל האחורית. כאילו זאב ענק קרע אותה ברגע אחד לאלף רסיסים קטנים, וכל רסיס ניחן בכאבו שלו, הנפרד. הכאב מכל רסיס היה מספיק כדי להרוג להקה שלמה של זאבים חזקים. ומתי…

כשחזרתי להכרה, ממש חשבתי שעדיף היה שאמות. כי לסבול את הכאב הזה לא יכולתי. אבל חייתי. ונשאתי. כי לידי עמדה האשה הנבוכה, שרגילה לראות אותי חזק ואחראי, ילדים גדולים שבאו ממאוריהם. לא יכולתי להפחיד אותם — הרי עוד היום הם צריכים לצאת לשביל הציד. הגורים הקטנים הביטו בי בפחד. בעיניהם הקטנות קראתי שאלה: “איך נחיה עכשיו? מי יביא לנו אוכל? מי ילווה אותנו לבית הספר ביער? מי יגן עלינו מהשועל הרשע מהחורשה השכנה?”

הייתי חייב להראות להם שלא קרה כלום רציני וקרוב לוודאי אחלים, והכול יחזור לשגרה.

בעצם גם אני האמנתי בזה. זאת לא הפגיעה הראשונה שלי, אני זאב צעיר וחזק, הכול יגליד ויתאחה, אסתדר — כך חשבתי אז.

אבל המציאות התבררה כפחות אופטימית. הייתי אומר שהז’אנר של הסיפור הזה קרוב יותר לסרט אימה. ביצעתי נאמנה את כל ההוראות של הינשוף החכם שריפא את כולם ביערנו, נטלתי עשבי מרפא שמהם הכבידה הראש ונמצא קשה לחשוב ולדבר, אימנתי את הרגל שהייתה עטופה בסד קשיח מקליפת אלון.

אבל הכאב לא פחת. לאחר זמן מה הבנתי שלא רק הרגל האחורית נפגעה. בנפלי פגעתי בגב, וגם הוא כאב ומנע ממני לזוז.

הפכתי להיות תלוי בעזרת אחרים. האם אתם מבינים מה זה? אני — אדון לחיי, הצייד הטוב ביותר ביער, בעל ואב אוהב שיכול היה להרכיב על גבו את כל ששת הגורים ולטייל איתם בשבילי היער לצלילי צחוק שמח — נאלצתי לחכות שלזאבה שלי תתפנה דקה, כדי שתרים אותי על גבה ותוציא אותי מהמאורה לסבך… כבר לא הייתי המפרנס. חברי, ילדיי הגדולים הביאו למאורה שלנו חלק מטרפם. הרגשתי כלפיהם הכרת תודה עצומה, אבל כמה שזה כאב…

לא רק זאבים ביקרו אותי. ביער הכירו היטב את משפחתי, וכולם חלקו בצערנו. פעם אחת, קיפוד שאותו עזרתי פעם לשחרר מתפוח כבד שנפל על גבו, הביא לנו עכבר חנוק. אני יודע שגדלתם על תמונות שבהן קיפוד שמח נושא על קוציו תפוח שרוד לגוריו. אבל בפועל קיפודים הם טורפים ואינם אוכלים תפוחים. ולרוץ כשלחוץ תחת משקל תפוח כבד — זה לא פשוט.

מחווה ידידותית זו שברה אותי לגמרי. יצור קטן וחלש, שלא מזמן היה זקוק לעזרתי, מביא לילדיי נתח שהוא עצמו כל כך זקוק לו. באותו ערב בכיתי לראשונה.

מאז בכיתי לעתים קרובות: בתחילה — תוך שאני מסתיר בבושה את פרצוף הרטוב מאשתי, ואחר כך — כבר בלי להתבייש.

עם הזמן הסכנתי לתלות שלי. יודעים, אפשר להסכין לכל דבר לחלוטין. ניסיונות לצאת לשביל הציד הסתיימו בכישלון מביש. בתחילה כעסתי, שאגתי וניסיתי שוב ושוב. אבל לבסוף — נכנעתי. המשפחה הסתגלה לחיות בלעדיי. אוכל הביאו לנו, בעניינים הביתיים התמודדה — אמנם בעייפות רבה — אשתי. הילדים למדו להגיע לאלון הגדול בכוחות עצמם. החיים נכנסו לא לשגרה הקודמת, לא לנוחה ביותר, אבל לשגרה עצובה, שנמצאה בכל זאת.

איבדתי לחלוטין את התקווה להחלמה. הכאבים היו עזים. לא יכולתי לישון בלילות ושאגתי מחוסר אונים ביום. עשבי המרפא שמעמעמים את הראש כבר לא עזרו. הכאב הפך לגיהנומי הקבוע שלי. כנראה לעולם לא הייתי מודה לא לעצמי ולא לאחרים, אבל הבטחתי למרפאה להיות כנה לחלוטין. נכנעתי ויריתי את הנשק. עדיין התביישתי להישאר נכה חסר ערך, אבל לפעמים התגנבו מחשבות שקטות: “עמלתי כל חיי. נשאתי על כתפיי את האחריות למשפחה, לחברים ולרבים מתושבי היער החלשים. תמיד דרשתי מעצמי. ואולי אין זה רע כל כך לנוח מעט? כמובן שהכאבים בלתי נסבלים ואינם מאפשרים ליהנות מהמנוחה, אך לפחות אף אחד אינו מצפה ממני להחלטות דחופות ולאחריות. והעיקר — אף אחד, אפילו אני עצמי, לא יכול לאשים אותי בחוסר מעש.”

חיי הנכה הסובל ביער הפכו למציאות שלי.

אבל פעם אחת קרה משהו ששינה הכול…
פגשתי ביער את ד”ר נחמה.